רצתי להוציא את הטלפון מהתיק, והוא מיד צעק לי 'אל תצלמי, אח"כ את מספרת לכולם ועושה לנו פדיחות. שלא ידעו שעשינו טעות.' אנחנו עושים טעויות. טהה דםם! כתבתי בניוזלטר הקודם שאני אוהבת טעויות, והתכוונתי לזה, אבל על זו בהחלט הייתי מוכנה לוותר.
אחד הימים המרגשים בעבודה שלי זה יום ההתקנות. לראות הכל מתחבר יחד
אחרי חודשים של תכנון ואז עוד כמה של בניה, ההובלה של הריהוט תואמה לחמישי בבוקר, ריגוש על! בנוהל, יום קודם שיחה עם המתקין בטלפון עם המתקין, לוודא שיש להם תכנית עם מיקום הריהוט והם סגורים על הכל. המורים, בצדק, החליטו לשבות, נשארתי עם הבנות עד יעבור זעם, ויהיה צילצול. הזעם הגיע מכיוון לא צפוי, המתקין, 'בואי מהר', התכנית לא מתאימה בכלל לריהוט. זוכרים את הסטרס של הרובה? אז ככה, אבל יותר. זו בהחלט הזמנת הריהוט הכי מסובכת שעשיתי, לא הכי גדולה אבל הכי מורכבת. הכי הרבה שינויים במהלך שלושה חודשים, עובדים עזבו, עובדים הצטרפו, החליפו מחלקות, או התחרטו על ימי העבודה מהבית (היברידיות זה למייל ממורמר אחר). אז גם ככה היה פה ארוע סביב הריהוט שיוצר בהזמנה מיוחדת, איך עכשיו זה לא מתאים? המורים סיימו לשבות ואני הגעתי. לזה לא ציפיתי, באמת תקלה ברמה בסיסית! המתקין קרא את התכנית הפוך! הפול גוטה. תסובב נשמה! נשימה. ממשיכים לפזר את הריהוט. כל שולחן נכנס לחדר שלו, נראה מעולה, אווירה טובה ונחת יצירה. ואז הוא שואל אותי? זה כאן? כן, אבל על הקיר האנכי. כמו בתוכנית. 'לא אפשרי' בטח אפשרי, זה אחרי מדידה. תנסה.
בכל פרויקט אני לומדת דבר חדש, הפעם גיליתי שצריך 15 ס"מ בשביל לסובב שולחן בחדר, היו לי רק עשר. השולחן הזוגי האדום שתכננתי לחדר של צוות המטה פשוט לא יכול להכנס. הופה. טעות? משבר? אפשר למצוא לי איזה אשם?
הם מגיעים אחד אחרי השני, גברים, גברים, המוביל, הנגר, הקבלן, השכן, אף אחד לא מצליח להכניס את הגזר. תקלה. אני אוהבת טעויות, ותמיד מוצאת דרך למנף אותם, אבל לא הצלחתי, ניסיתי להחליף מיקום לשולחן, להעביר את הצוות, לפטר עובדת, שום פתרון.
ואז הגיע המנהל עבודה, אלעד, הוא סגר את הדלת, ואמר לי 'תקשיבי אין מצב. זה חייב להסתדר. בואי נמצא פתרון'. אני ישר חותכת, 'נחתוך כאן, מצביעה לו על הרגל האדומה של השולחן, נמקם, ילחימו, ויצבעו את החיבור'. זה היה הכי טוב שלי.
ואז הוא שלף, בואי נעשה פתח בקיר, נפתח את הגבס, נכניס את השולחן ונתקן.
בום.
לזה לא ציפיתי.
Comments