בואו נדבר על חופש.

חופש של פרויקט. פרסונל קאר, בית מיקה, רחובות.צלם - אייל תגר

הוזמנתי למסיבת בנות. אני ועוד 7 נשים אהובות.

התלבשתי יפה, הכנתי סלט ודפקתי כניסה. אסטרטגיה ידועה.

מושב מתוקתק בשרון. חומה רחבה, חצר היקפית ובית גדול.

זו פעם ראשונה שלי שם, בכל זאת, חברה של חברה.

נכנסתי לסלון, כולן כבר היו שם,

ואני, בלי כוונה, במקום ללחוץ ידיים ולנשק, נכנסתי והתבוננתי בחלל.

יש אנשים שצריכים למפות את הסובבים, ויש כאלה שצריכים רגע להבין לאן הגיעו ואיפה החדרים.

כזו אני.

כל פינה קיבלה תשומת לב.

כל פריט היה במקום הנכון.

היה ברור שמאחורי הבית עומדת מחשבה עמוקה, יצירתיות והמון השקעה.

ובכל זאת, אחרי כמה דקות ויחס לסביבה, לקחתי כוסית ויצאתי למרפסת.

לא בגלל שהיה שם משהו לא יפה.

להפך. הכול היה יפה.

בילינו 4 שעות מהממות, לירלורים, קישים קטנים וסלפים.

בדרך הביתה, ניסיתי להבין מה הרגשתי שם, בכניסה, ונזכרתי בג'ספר מוריסון, מעצב בריטי שאני מאוד אוהבת ומעריכה, במיוחד בגלל הגישה הברורה שלו, שעיצוב טוב לא אמור להיות הכוכב של החדר, הוא אמור להיות הרקע לחיים.

הוא מדבר על חלל שלא צועק, שלא דורש תשומת לב בכל רגע, ולא מנסה להרשים.

עיצוב שמשאיר מקום.

לאנשים.

לשיחה.

למחשבה.

לנשימה.

ואולי זה בדיוק מה שחסר לי באותו רגע.

לא עוד אובייקט מיוחד.

לא עוד שכבה של סטיילינג.

לא עוד "וואו".

אלא מקום שבו העין יכולה לנוח.

מקום שבו הבית מפסיק להציג את עצמו ומתחיל לארח.

כי בסופו של דבר, חלל מגורים או עבודה הוא לא תערוכה.

לתחושתי, העיצוב הכי טוב הוא זה שיודע מתי לעצור.

להשאיר פינה לא פתורה.

רגע של שקט בתוך כל היופי.

בדיוק כמו בשיחה טובה, גם בעיצוב – לא חייבים למלא כל שנייה במילים.

לפעמים מה שנשאר בין המילים הוא הרגע הכי חשוב.

מתוך פרוייקט סייטק, מגדלי חוגי, רמת גן. צילום מיכאל שבדרון. עיצוב גרפי מיכל שפירא.