בסוף מתרגלים להכל

סגרתי שנה בבארבי עם דודו טסה. לא שאני חושבת ששירי דיכאון זה מתכון לשנה ואוו, אבל אני בוחרת לקחת ממנו את ההתמדה, שאר הרוח והבשלות החיננית שלו.

לפני כמה חודשים, כשפירסמו את לוז ההופעות, שלחתי לחברות את הלינק, והצעתי להן לנער מאיתנו את השנה שחלפה על הרחבה, הן מיד ענו שכבד עליהם, ואני עברתי הלאה ושכחתי מזה. אתמול בצהרים התגלגלו אלינו שני כרטיסים, דוקא מצד החתן, וכעבור כמה שעות כבר היינו עם בירה ונקניקיה ליד הבמה. כי ככה כנראה הייתי צריכה לסיים את השנה.

דודו עלה לבמה, קטן יותר, כחוש יותר, צנוע יותר ממה שזכרתי, ואני יצאתי משם מאוהבת בשיר לולה ובריף כהן שהגיחה לשני שירים והיתה שמחה כמו שנה חדשה.

משתפת בפרויקט שכבר ראיתם פה ושם ברשתות, אבל הרגשתי שהוא צריך להיות גם בפלטפורמה הזו. זה פרויקט שעבר המון לישה, תפח לאט, אבל יצא אוורירי כמו בצק משובח.

מרכז המבקרים של חברת פוראטוס ישראל, המשמש גם כמרכז מחקר ובית לסדנאות של חברת שימרית, וחברת השוקולד Belcolade, נמצא בבניין עצמאי בלב אזור תעשיה מאובק בצומת עד הלום. שימרתי את הצל של השיקמים בחצר, דבקתי באופי המשפחתי של החברה, ויצרתי מקום שמדבר על חדשנות, התפתחות והתגמשות, ציפייה וחזרתיות. בדיוק כמו המוצר שלהם.

הצל על הבנין בחצר הקסומה הזו, נכנס לחלל, בשביל להדגיש את הוותק, ההיסטוריה והניסיון, של החברה והמוצר, יחד עם מיכל שפירא, יצרנו פטרן שעוטף את התקרה ואף יורד למדבקות על הזכוכיות של המשרדים.

על הבנין ציירו הצמד always never את הנוף שרציתי עבור העובדים, במקום מערבל הבטון של המפעל הסמוך. כי בסוף הכל עינין של נקודת מבט. צילום - יואב פלד.