זומנתי לשיחת מסנג'ר. עם דמות מהעבר.

לא דיברנו המון שנים, וגם אז כשדיברנו זה היה במסדרון חדרי העריכה תוך כדי הליכה מהירה.

לפני שבחרתי לעצב חללים, השתייכתי לעולם הטלוויזיה והקולנוע, ואם אדייק, מעל עשור מחיי הבוגרים ביליתי עמוק בפנים. חברי הטובים היו במאים ומפיקים, סיפקתי שרות עבור השמנת של העורכים בישראל וניהלתי הרבה מדי עובדים. אתמול כששוחחנו סיפרתי לו שאני כבר לא שם, באולפני אדיט עם המסדרון הצבעוני, ועברתי לשלב הבא בחיי. הוא הופתע מהשינוי. ולי זה גרם לחשוב.

כנראה שתמיד רציתי להיות מעצבת, תמיד עסקתי באסתטיקה, אספתי חפצים, בחנתי בנינים, אבל רק זרעתי. לא מזמן הבנתי שהתחנה שלי בעולם התקשורת הכינה אותי למה שאני היום.

הלימוד האמתי שלי החל, לא בלימודי העיצוב, אלא כשהבנתי מה המשמעות של ישיבה ממושכת בחדרי עריכה, מה המשמעות של חלל שעוטף אותנו מהבוקר, מה זה אומר להיכנס למשרד ולחייך לעצמך אפילו בלי שאף אחד יראה, ואיך קירות מעוצבים ממלאים אותנו השראה. לא בטוחה שכתבתי על זה ברשת בעבר, גם ביני לבין עצמי ההכרה בתהליך הזה מגיעה לאט ובהיר ככל שהשנים עוברות.