top of page
  • Tamar Rosen Naim

מטרפה, סבא סביון ומידתיות

זה תמיד מתחיל בערך אותו הדבר, 'יש לנו פרויקט, לא גדול, לא יקר, אבל הכי חשוב ומשמעותי, אהה וזה גם מידי, אז את את פנויה?'

ואני, כמעט תמיד עונה אותו דבר - רגע, בואו נדבר קודם, נכיר, תסבירו לי מה בדיוק אתם עושים, למי ולאן אתם מכוונים.

ואז הם שלפו, 'בצקים, משפרי אפיה, תחליפים.' הכי בסיסי. 'אז את יכולה להתחיל?'

ואז יש רגע ארוך של לחץ מהול בהתרגשות, מצד אחד אני לא מבינה בזה כלום, מצד שני זה מדליק אותי, הכי מעניין לא לדעת.


בשלב הראשון שמתי WAZE וניסיתי להבין כמה זמן לוקח להגיע לשם // שעה ורבע ביום טוב.

בשלב השני חיפשתי מקום טוב לקפה // מצאתי עגלת קפה.

יוצאת לדרך.

זה לא סוד שאני אוהבת מחסנים ומרכזים לוגיסטיים, משהו בעוצמה הזו, בשורות שורות מדפי הבוכוולטר והמלגזות בהחלט עושה לי את זה. האסתטיקה של הסדר, הערימות, המונוכרומטיות, ובמקביל גם הגודל, הגובה, ומיומנות התפעול. סוג של קסם.


אז עשיתי ריסרצ'


הלב הפועם של החברה, זה שיוצאות ממנו משאיות עמוסות בשקים של קמח וחומרי גלם לעולם טוב יותר של מאפים, יועד לקום לתחייה במבנה חדש ברמת השופט, אחד המקומות היפים בארץ. כשחשבתי על הפצה דמיינתי את סבא סביון. הפרח הצהוב הזה, למרות יחסי הציבור הלא מוצלחים שלו, הוא גאוני, במחזור חיו האחרון הוא מתייבש ומתמלא ברעמת שיערות דקיקות לבנות. משב רוח קל נושא אותן אל מקום אחר, כדי לזמן לצמח בית גידול חדש. הפצה באפס מאמץ. לתכנון התאורה והמיזוג במשרדים השתמשתי בקונספט הזה, של מרכז כתפרחת, ממנו הכול יוצא, ומתפזר אל הלובי וממנו דרך המסדרון אל החדרים.


יצא לי לדבר על זה בעבר, בכל פרויקט יש לי 'אירוע מרכזי'. זה לא שאני מרימה במה לעומר אדם, אבל אני מתכננת או יוצרת דבר אחד, שהוא רק שלהם, מיצוי מרוכז של הDNA של החברה. הפעם רציתי לדבר על דיוק, על כמויות, איך כל גרם או מי"ל יכול לשנות את התוצאה.

בלובי של קומת המשרדים התעקשתי לשמור על המרחב ובמקביל לייצר כניסה נעימה ומכילה למרות הגודל והקשיחות של שקי חומרי הגלם בקומה התחתונה. 'האירוע' שלהם היה ספריה, שתוכננה ונוצרה על פני גריד של חלוקה למידות. רבע, שליש, חצי, שני שליש. יצרתי מחיצות ביחס קבוע ומדויק, ממש כמו מתכון מורכב.


במקביל לחשיבה על הקיר המוביל למשרדים עם הספרייה הלבנה, צריך חוויה נוספת בלובי, אין ברירה, כזו שתספר לאן הגעת בלי למקם לוגו מנצנץ. נועה ואנדריי הלו הם always never, קיבלו ממנו מצגת קונספט ופלטת צבעים והתחלנו לעבוד על פיתוח האימג'ים והקומפוזיציה. הלקוח ציפה לקבל מוצרים אפייה סופיים, כמו שמוצגים בשאר סניפי החברה בעולם בצילום מיושן, ואני רציתי להראות חומר גלם ולדבר על תהליך הייצור. עברנו דרך, איך לומר, מאובקת. היה לי קשה לעכל עוגה, קאפייק וחלה על הקיר החשוב בכניסה למתחם. נועה ואנדריי רקמו בעדינות בין המשטחים התעשייתיים, מערוך ועוגה ואפילו סיפקו לי יד קוצרת.

הכול מצויר ביד, צבע ומכחול. ממש כך.


יש עוד תמונות, ועוד סיפורים אבל תכף כל הקמח הזה כבר יהיה חמץ ובטח אתם עוד צריכים להכין איזה מרק או סלט ולהתלבש יפה. אז בזמנכם תכנסו לאתר ותראו ותיהנו, ותכתבו, תגיבו, תשתפו כי זה ממש משמח אותי.

ורק אומר, שעגלת הקפה שהזכרתי בהתחלה, ופקדתי אותה מדי שבוע בסיורי הפיקוח נקראת 'קארינה' והיא בכניסה לקיבוץ רמת השופט. לוקיישן קסום, וחלום של אישה שלצערי נפטרה אבל השאירה אחריה אנשים טובים שנמצאים שם במקומה.


5 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page