פעמיים בשבוע יש לי ימים ארוכים. בואו נודה אלו הימים הכי יעילים. בשאר הימים אני מנסה להיות, אבל כשהיום שלי נגמר בשעת הצהריים או במקרה הנדיב בשעה שלוש, זה מרגיש כאילו רק עכשיו התחלתי וכבר עברתי לתפקיד הבא של היום. אז בימים הארוכים שלי אני 'מרביצה' עבודה, משימות, מטלות, בחירות, פגישות. ואז חוזרת הביתה או יוצאת לבלות. הימים הארוכים האלו, יש להם מחיר. אני קוראת לו אורה הכפולה או המשולשת, כי לא משנה מה עבר על הבנות שלי באותו היום, כמה הוא היה מהמם, מרגש, מסעיר או מבאס, הן ממש חייבות אותי מיד כששומעות את הדלת. דמיינו צעקות משלושה חדרים שונים. ואני כמובן נקרעת, וכל פעם מחדש נופלת בהחלטה שנראית להן שגויה. כי לפי מה מחליטה? החזקה שורדת? הוותיקה מוותרת? או זו שעושה את הריגשי הכי מפעיל?. הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי זה שאבא בדיוק נכנס הביתה.
אתמול כששוב ניסיתי לרצות את כולן, לזגזג מחדר לחדר ולשחרר הבטחות ש'תכף אגיע' חשבתי, איך
דווקא בפרויקטים שאני מעצבת אני מרגישה שזה עובד לי, אני מנהלת את סדרי העדיפויות ואני תמיד יודעת מי צריך אותי יותר, ולא מתבלבלת.
יכול להיות שזה בגלל שהם פשוט לא צועקים.
