פתחתי את התמונה שהגיעה מאמיר. שניה אחרי, נשיקה לטסלה שעמדה לפני. מה??? איך??? קיבלתי תמונה מטושטשת של האריחים הכה מושלמים שבחרתי לבר העצום, עם רובה בצבע שחור. עצרתי. הרמתי טלפון למנהל העבודה. הוא מיד מתגונן. מחפה. ממלמל. אני כבר לא שומעת כלום, שוהה במנעד העדין שבין כעס לבהלה. מריצה בראש מה תכננתי שיהיה, מה ההיסטוריה של הבחירה. מנסה להבין איזו טעות עשיתי. אבל בוודאות שלחתי תמונה של הרובה מהקטלוג. משהו השתבש. לא קרה לי הרבה שהכרחתי קבלן לגרד רובה, השבוע זה קרה. אני לא מעצבת דרמטית וגם לא דיווה קשוחה אבל לפעמים באמת שאין ברירה. הרצף טעה ואחרי שהוא סיים להתגונן, אמיר הודה שהם עשו את הרובה של הרצפה על הקיר. הוא תיקן ואני חזרתי לנשום. באותה הנסיעה אינסופית של 20 דקות לאתר הבניה, הוא שוב התקשר, 'אבל השירותים זה בסדר נכון? אפור כהה בחרת'. אני שוב מבעבעת, כבר ממש עולה לי. "מה"? זכרתי שבחרתי לבן. 'אבל בחרת 113, זה צבע אפור'. בחרתי רובה לפני חודש וחצי. אני לא זוכרת את המספר, רק שהיא צריכה להיות לבנה. ואז מגיע המשא ומתן, חכו זה משתפר, 'את חדרי השירותים כבר סיימנו, אז תוותרי לי על זה, את הבר אני אעשה מחדש'. תקשיב, אני בדרך לאתר. בבקשה תעצור הכל. משקיטה את גורי וגלית, שאפילו הם כרגע לא מצליחים להצחיק אותי, מגייסת חשיבה חיובית, אולי זה דוקא טוב? אולי זו רובה שלא היה לי האומץ לבחור? אני אוהבת טעויות, איכשהו הן תמיד משדרגות. אבל בחרתי לבן. רציתי לבן. סוף סוף הגעתי, הרובה על הבר כבר טופלה. הוא מלווה אותי לשירותים, צעד אחד מאחוריי ושותק. אני נכנסת, מסתכלת, שותקת, יוצאת. 'זה לא אפור זה טרקוטה. דוקא יצא לך טוב. תשאיר'. זמן מעולה לבקש ממנו להזיז נקודת חשמל לא מדויקת. בתמונה- בחירות, בחירות. רובה שהתבלבלה, צבע כתום לארון כיור וצבע פיץ' מרענן לקירות.
הכי טוב לטעות!
