יש לנו נוהל. הרגל. מנהג. כל שנה בפורים, אנחנו נוסעים עם המשפחה המורחבת לאילת.
11 שנים, בהם התבגרנו, השתנינו, נוספו מלא ילדים אבל התאריך לא השתנה, היעד לא הוחלף ואפילו המלון נשאר תמיד אותו אחד.
אני מהזן שאוהב שינויים. לגלות מקומות חדשים, להתוודע לנוף אחר ומדי שנה אני מנסה לייצר תחליף, למרוד בשגרה, לאתגר את ההרכב ולהציע יעד אחר, וכל שנה בפורים אני מבינה שזה לא הולך לקרות. שלא תבינו לא נכון, אני נהנית מאד, זו חופשה שמזמנת בילוי יחד, הפסקה של 4 ימים מהמרוץ, ללא כביסות, ללא בישול ללא מטלות, מקסימום למרוח קרם הגנה ולעשות קניות. השנה כמעט הצלחתי לייצר מהפך ולהוביל אותנו לווילה מפנקת בזכות הקורונה. בסוף הווילה התגלתה כמשהו לא ראוי להרכבים משפחתיים, איף יו נואו וואט איט מין, ושוב אנחנו שם, חדר 303 ברויאל גרדן. מרפסת. מטבחון. נוף לברכה. מועדון ילדים. מגלשה.
אז בסוף החופשה האחרונה החלטתי. בשנה הבאה אני לא מתנגדת. אני מקדשת את ההרגל ומברכת את המוכר, רק מקווה שאזכור את זה עד פברואר הבא.
בתמונה. פסל במלון רויאל גרדן באילת. עמי לוי ז"ל.
