אני גרה בנחלת יצחק. שכונה מזרחית משנות השמונים. חוץ מכמה מפלצות מהמילניום רוב הבינינים פה מגיעים בלחץ עד לקומה 6. וטוב להם. לכל בניין יש את גינת הוועד שלו, החלקה הקטנה שדייר אחד בפנסיה מופקד עליה, לרוב בחוסר הצלחה, הוא שותל והיא מתה, וחוזר חלילה. מערכת יחסית לא יציבה. אבל משהו אחד יציב בכל הגינות בשכונה. המנורה. תמיד אותו דגם. עמוד שחור כדור לבן מתנשא מעל הצמחים המדשדשים. הגוף תאורה הזה, שיגע אותי כשהתחלתי לעבוד על המשרדים ברמת גן, הוא התגלמות הפשטות ועדיין עם כל האפשרויות שקיימות בחנויות יש בו משהו כל כך נעים, נוסטלגי ומנחם. כבר סיפרתי בעבר שבמשרדים האלו בחרתי לעבוד עם הרעיון של הכיכר, ולשמר את התנועה מהמשרד הקודם, וכך חמדתי בגוף תאורה מהעולם של החוץ. ואז הוא צמח, לא מהדשא של השכן, מדלפק השיש האלגנטי שבמרכז המשרד, והוסיף לכיכר שיצרתי הוד וחום, וגם נוסטלגיה והומור.
בתמונות - גלגולו של עמוד תאורה, מהחצר של השכנה למשרד ברמת גן