באחת הארוחות המשותפות הוא שאל אותי, 'את אוהבת שהכול מתוקתק עד הסוף או שאת מעדיפה שיישאר משהו לא סגור?' שובב אתה מאיר בן שושן, זו שאלה מכשילה.
חשבתי, הרי ברור שאני אוהבת שהכול עומד במקומו, אבל אם אהיה כנה, הרגשתי תשובה אחרת, פחות טובה מבחינה שיווקית. אני אוהבת לסיים כמו שאני אוהבת להתחיל, אבל חשוב לי להשאיר לי ולכם פינה, קצה, שיוף קטן שיעשו בזמנם האיטי הבלתי מתחייב.
הוא הלך ואני נשארתי עם השאלה ועכשיו יש לי תשובה.
וגם וידוי. בשורה. הארה. אנחנו המעצבים, לא תמיד יודעים הכל ממש מהתחלה.
אני לפעמים רוצה לראות מה יצא במכלול, לדייק עוד קצת מה מתאים, ולהשאיר לי מקום להפתיע. זה יכול להיות דלפק, או משהו קטן כמו מדף, כיסא, מנורה. הבלתי צפוי הקטן ששמרנו לסוף, מייצר הזדמנות למשהו אחר, מרענן ומגוון יותר.
יש גם סיבה רגשית, מן הסתם, אם אני אסיים הכול אז נפרד. לתמיד. אבל איך? עברנו מסע של כמה חודשים יחד, אני, ואתם הלקוחות, ימים אינטנסיביים, מרגשים, מלחיצים, מלא בחירות, ויתורים, חלומות. ריק גדול נשאר לכם בסוף השיפוץ ביחד עם שמחת התוצאה, ואני ממשיכה הלאה לפרויקט הבא. אבל רוצה עוד קצת אתכם.
אז אל תדאגו המדף יגיע. ויתוקתק בזמנו. כמו כל הדברים היפים באמת.
מדף שתוקתק. מרפאת הילדים קידס קליניק. צילום. שירן כרמל.
