בשנה האחרונה המשרד שלי הוא ב-workshop. חלל עבודה של מעצבים. אני מבלה את שעות המשרד שלי לצד מעצבות פנים, אדריכלית, מעצבים גרפיים, קרמיקאית, נגרים, צלמים, מעצבי אופנה ובטח שכחתי עוד כמה מוכשרים.
יום שלישי האחרון, מתכנסים סביב שולחן העץ הגדול, חלקנו פותחים את ערימות הפלסטיק שהגיעו עם הwolt, תומר מחכה לחמם את הבולונז מאתמול, ומיה ושני חותכות סלט, אמיר, אחד המעצבים הגרפיים מילמל לאוויר 'אני לא מוצא קונספט, יש לי כל מני כיוונים שאני אוהב אבל אני לא בטוח שיתאימו'.
אני מיד נדלקתי. לא בקטע טוב. זיהיתי פה מישהו שהתבלבל, ואני כידוע שליחת הקונספטים הרגשתי שנעשה פה עוול למהות הסיפור. למחרת זימנתי אותו להרצאה על מה זה קונספט ואיך בונים אותו.
בואו נעשה סדר, ההגדרה המילונית של קונספט זה רעיון או קו מנחה העומד מאחורי יצירה.
כלומר בסדר הכרונולוגי של היצירה לפני הכל בוחרים קונספט ורק אז מתקדמים לתכנון.
הדבר הזה שנקרא קונספט לא צריך להיות השראה ליצירה, וגם לא רפרנסים לאיך היינו רוצים שהמוצר יראה, אלא עוגן, סיפור שעוזר לנו כמעצבים להסביר לנו וללקוח את הבחירות שלנו בהמשך.
המצגת קונספט האחרונה שהצגתי ללקוח, הייתה לפני כמה ימים, משרד עורכי דין הממוקם בבניין התאומים. אחרי תצפיות במשרדים שלהם, החלטתי שהעוגן שלי יהיה - כיכר, פיאצה. זיהיתי שהם מטיילים שם הרבה, עוברים ממשרד למשרד, מתייעצים, מתארחים והבנתי כמה המפגש והשיתוף משמעותי עבור הצוות. בהתחלה זה נשמע להם מוזר, מופשט, אבל הסברתי, הכיכר היא מקום מפגש ומעבר, מקום להתארגנות ממש כמו שחוויתי אצלם במשרד, ואז שמעתי את התגובה האהובה עלי בסוף מצגת כזו, 'אף פעם לא חשבתי על זה ככה'.
